מעשה בחמישה בלונים

אמא של רותי הביאה מתנה: שמחה וששון – לכל ילד בלון. לרותי – בלון כחול, לרון – בלון צהוב, לסיגלית – בלון סגול, לאורי – בלון ירוק, לאלון – בלון אדום.

כל הילדים – וכל הבלונים יצאו לטיול. אורי שמח. רץ וקפץ – וזרק את הבלון הירוק למעלה – למעלה: זרק ותפס…. זרק ותפס… נפל הבלון הירוק על שיח ורדים ——– נדקר. ופתאום…בום! טר—ך!

מה קרה? הבלון התפוצץ… הבלון נקרע. אמא ניגשה אל אורי, ובחום אמרה: "איזה בום! זה בטח הפחיד אותך נורא. אני רואה דמעה, אתה עצוב ודואב, זה כואב לאבד בלון שכל כך אוהב".

פגשו הילדים את אבא של רון. שמח רון ואמר: אבא – נפח את הבלון הצהוב! שיהיה גדול – כמו הראש שלך! גדול – גדול כמו… כמו… השמש!! אבא ניפח את הבלון… ניפח… וניפח….

ופתאום….. בום! טרך! מה קרה? הבלון התפוצץ…. הבלון נקרע. "אוי, רוני-רון," אמר אבא בצער: "רציתי גדול, ועכשיו יש לנו קרע. אני מבין שאתה מאוכזב כל כך, בוא שב איתי, ניתן לעצב לעבור, כך".

פגשו הילדים את מיצי – חתולתה של סיגלית. התכופפה סיגלית, רצתה ללטף את מיצי… חטפה מיצי את הבלון הסגול של סיגלית – – גלגלה – ותפסה….. גלגלה – ותפסה…… סרטה את הבלון בציפורניה.

ופתאום… בום! טרך! מה קרה? הבלון התפוצץ… הבלון נקרע. "אוי, סיגלית," לחשה אמא, "הבלון אבד. מיצי לא התכוונה, היא שיחקה לבד. אבל זה עצוב שהסגול היפה נעלם, אני כאן איתך, לחבק אותך בעולם".

הבלון הסגול התפוצץ. הבלון הצהוב התפוצץ… וגם הבלון הירוק. נשארו רק שני בלונים: בלון כחול לרותי, בלון אדום לאלון. פחדה רותי שגם הבלון שלה יתפוצץ… חיבקה רותי את הבלון הכחול כמו שמחבקים בובה…. כמו שמחבקים את אימא…. ופתאום…. בום! טרך! מה קרה?

הבלון התפוצץ. הבלון נקרע. "אוי, רותי מתוקה," אמא חיבקה וליטפה: "אהבת אותו כל כך, זו לא הייתה אשמתך, ילדה יפה. מרוב אהבה החיבוק היה חזק, זה בסדר לבכות, כשהלב נסדק". נשאר רק בלון אחד: בלון אדום – הבלון של אלון. פתאום….. נשבה רוח חזקה – – – חטפה את הבלון האדום, העיפה אותו למעלה – למעלה – עד העננים. אלון נפנף בידיו וקרא: שלום! שלום! בלון אדום!

עמדו הילדים, נפנפו בידים – וקראו בקול אל השמים: שלום! שלום! בלון אדום!